ביקורת    

                                              ספרים ומחזות

באתר זה תימצא ביקורת על ספרים ומחזות. הביקורת תהיה בהירה, ענינית

ובעיקר, מנומקת

לא תימצא כאן ביקורת פלספנית, ולא ביקורת קנטרנית, אישית

כל המעונין לשלוח ביקורת על ספר, מחזה, או על הביקורת עצמה מוזמן

לעשות זאת ובתנאי אחד:שהביקורת תהיה  מנומקת

יורם הורוביץ                   c12648@coop.co.il

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

ביקורת על הספר: גבר ואישה

            מאת: צרויה שלו     

הבעיה הראשונה של הספר היא שהוא לא ממש "מזיז" לקורא. הקורא לא מזדהה עם הסיפור

ועם הדמויות (למעט במקום אחד) ונשאר קר ומרוחק

זה קורה משתי סיבות עיקריות

א. יש בספר כמה הבטחות שנשארות ללא כיסוי

ב. יש בספר תערובת של אירועים ודמויות שאינם תורמים לסיפור ולכן נראים כמו גזרי תמונות

שנגזרו מכל מיני עיתונים והודבקו יחד על פלקט

כבר מתחילת הספר מספרת הגיבורה על עולם שהיה ואיננו, הקשור לבית הקפה שבו נהגה לשבת

חוץ מזה איננו יודעים מהו אותו עולם שהיה ואיננו, האם היה טוב, האם היה רע,  בעיקר מה

השפעתו על האירועים הקורים בהמשך. אבל איננו יודעים על שום השפעה או חשיבות, למרות

שאיזכורם מחייב זאת, ולכן הדברים נשארים עקרים 

 אותו הדבר קורה גם בתיאור אותה "מערכת יחסים" עם הצייר שלפניו דיגמנה הגיבורה בעבר. 

האם בגדה בבעלה, האם אהבה את הצייר. אלה שאלות הממתינות להישאל ולקבל תשובה, 

אבל אין שאלות שיעירו את העלילה וגם אין שום תשובות. 

הציר עליו סובב הספר הוא אותו שיתוק האוחז ברגליו של בעלה של הגיבורה. רעיון זה מופיע

בספרות, בתיאטרון ובקולנוע מאז שפרויד העלה אותו כקשור למצב של היסטריה. 

אבל הענין הזה, השיתוק ההיסטרי, איננו יכול להיות העיסוק המרכזי של העלילה, אלא דבר

שבגללו, או שהוא משמש זרז לאירועים אחרים. בספר הזה יש עיסוק בלתי פוסק, וחסר טעם, 

בעניני השיתוק, טיפולים, בית חולים וכו'. כמו שמין איננו יכול להיות נושא מרכזי, אלא בסיפור

פורנוגרפי, כך עיסוק נושא פסיכולוגי לא יכול להיות הענין המרכזי. 

דוגמא לכך אפשר למצוא בסירטו של ברגמן:פרסונה. שם מוזכר נושא השיתוק כמשהו שעומד 

ברקע ותו לא. 

המקום היחיד בספר בו מרגיש הקורא קירבה לכתוב הוא אותם עמוד וחצי שבהם הגיבורה מתעמתת

עם אמא שלה על ענין עזיבת האם את האב. ההתעמתות של הגיבורה ושל הקורא עם האמת של האם

היא הדבר היחד היוצר הזדהות רגשית עם הספר. 

חוץ מזה, פגישותיה של הגיבורה עם כל מיני דמויות הם חסרי חשיבות. כמו הפגישה עם הנערה 

בת החמש-עשרה בהריון, מפגשים עם נשים כאלו ואחרות במעון, אלה מצבים סתמיים, תלושים

ואינם תורמים דבר לעלילת הספר, שאיננה קיימת בעצם, ולהבנת הדמויות

יורם הורוביץ

אני לא חושבת שצריך כל כך לנתח את הספר של צרויה שלו. אני דווקא הזדהתי עם 

הגיבורה ועם מה שהיא עוברת. הדאגה לבת שלה, לבעלה, לנשים במעון, זוהי בעצם 

אישה שלוקחת אחריות על הכל, גם על אמא שלה. נכון שהספר קצת מייגע, ואפשר

היה לקצר אותו פה ושם אבל אני יכולה לומר שנהניתי

פלוקסמן שוש - תל אביב

כמה מילים על מחזותיו

של חנוך לוין   

חנוך לוין איננו מתאר מציאות ישראלית. למעט במלכת האמבטיה. המחזות שלו

אינם משוקעים בתרבות הישראלית, אינם נובעים ממנה ואינם דנים בה.

הוא איננו חריג ואיננו מקורי בגישה זאת בישראל. מרבית היוצרים נתקלים בבעיה

בבואם לנסות לכתוב יצירה שתהיה נובעת מהישראליות.

אבל חנוך לוין כן חריג ביחס לכלל המחזאות העולמית. כי אין מחזאי למעט אחד

שאיננו כותב על ארצו, חברתו, התרבות שבה הוא חי ופועל, או חי ופעל.

היחיד שכותב ברמה המופשטת, שביסס עלילה על רעיונות מופשטים לגמרי

הוא סמואל בקט ובעיקר במחזה:מחכים לגודו.

גם חנוך לוין מנסה לעבוד ברמה הרעיונית המופשטת. ולכן הדמויות שבמחזות

שלו הן דמויות פלקט, נושאות סיסמאות חד-גוניות,

יצירת אמנות מחייבת קונפליקט, התלבטות, דרמה. ואת זה אין לדמויותבמחזות

של חנוך לוין. מיטב היצירות עוסקות במאבק כזה או אחר של בן אנוש ואילו

במחזותיו של חנוך לוין הדמויות מתבכיינות, רובצות ברפש של עצמן,

עוסקות באוננות עצמית, לכל היותר יוצאות בהצהרות, באמירות על רצונן

לעשות מעשה כזה או אחר. אבל יצירת אמנות איננה עוסקת באמירות

אלא היא עוסקת במעשה, או באי-מעשה של הדמויות. הקורא, או הצופה

צריך להבין או להרגיש את עשייתו או את אי-עשייתו של הגיבור ולא

לשמוע הצהרות מפיו.

יורם הורוביץ